מיניאטורת דיוקן מרהיבה מסוף המאה ה־18, המתארת את מאדאם דה לה ואלייר (Madame de La Vallière). בגב המיניאטורה מופיע מספר רישום, וכן ציון המעיד כי היצירה ניתנה במתנה בשנת 1826. רקע היסטורי מאדאם דה לה ואלייר הייתה פילגשו של לואי ה־14, מלך צרפת, בשנים 1661–1667. בהמשך הוענקו לה בזכות עצמה התארים דוכסית דה לה ואלייר ודוכסית דה ווז'ור (Duchess of Vaujours). בניגוד ליריבתה, מאדאם דה מונטספאן (Madame de Montespan), לא נותרו לה צאצאים. לואיז הייתה גם אישה דתייה מאוד, ובשנות חייה המאוחרות הקדישה את עצמה לחיי תשובה וכפרה על מעשיה. המיניאטורה, המתוארכת לסוף המאה ה־18 או לתחילת המאה ה־19, ניתנה במתנה בשנת 1826, כפי שמצוין בגבה. עדות היסטורית מחצר לואי ה־14 להלן ציטוט מתוך הספר: “MEMOIRS OF THE COURT OF LOUIS XIV. AND OF THE REGENCY” ״זיכרונות חצר לואי ה־14 ותקופת העוצרות״ – זיכרונותיה הסודיים של אמו של העוצר, מאדאם אליזבת־שרלוט מבוואריה (Madame Elizabeth-Charlotte of Bavaria), דוכסית אורליאן (Duchesse d’Orléans). מתוך הספר: ״כאשר אחד מילדיה של מאדאם דה מונטספאן מת, המלך הושפע מכך עמוקות; אולם הוא לא הגיב באותו אופן למותו של הרוזן המסכן דה ורמנדואה (Comte de Vermandois), בנה של לה ואלייר. הוא לא יכול היה לשאת אותו, משום שמונטספאן ומיינטנון הזקנה גרמו לו להאמין שהנער אינו בנו, אלא בנו של הדוכס דה לוזן (Duc de Lauzun). מוטב היה אילו כל הילדים שיוחסו למלך היו בוודאות ילדיו כפי שהיה נער זה. מאדאם דה לה ואלייר לא הייתה פילגש קלת דעת, כפי שהוכיחה חזרתה העקבית והבלתי מתפשרת בתשובה. היא הייתה אישה נעימה, עדינה, טובת לב ורכת מזג. השאפתנות לא מילאה כל תפקיד באהבתה למלך; היא אהבה אותו אהבה אמיתית ומלאת תשוקה, ומעולם לא אהבה אדם אחר. בהסתתה של מונטספאן נהג בה המלך בצורה כה מחפירה. לבה של האישה האומללה נשבר, אך היא סברה שלא תוכל להקריב לאלוהים קורבן רצוי יותר מאשר אותו הדבר שהיה מקור חטאיה. היא האמינה שתשובתה צריכה לנבוע מאותו מקור שממנו נבע חטאה. לפיכך, כדרך של סיגוף עצמי, היא נשארה במחיצתה של מונטספאן. מונטספאן, שהייתה שנונה מאוד, לא היססה ללעוג לה בפומבי, התייחסה אליה בצורה מחפירה ואף אילצה את המלך לנהוג בה באותה דרך. המלך נהג לעבור דרך חדרה של לה ואלייר בדרכו לחדרה של מונטספאן. יום אחד, בהסתתה של האחרונה, השליך לעבר הדוכסית דה לה ואלייר כלב ספנייל קטן, שלו העניק את השם 'Malice' (זדון), ואמר: 'קחי, גברתי, הנה בן לווייתך; זה כל מה שיש.' המעשה היה אכזרי עוד יותר משום שבאותו רגע היה בדרכו הישירה לחדרה של מונטספאן. ובכל זאת, לה ואלייר נשאה הכול בסבלנות. היא הייתה מוסרית וטובת מידות באותה מידה שמונטספאן הייתה מושחתת. אפשר היה לסלוח לה על יחסיה עם המלך, כאשר זוכרים שלא רק שכולם יעצו לה לקיים קשר זה, אלא אף סייעו להביאו לידי מימוש. המלך היה צעיר, נאה ואבירי, ואף היא הייתה צעירה מאוד. מטבעה הייתה צנועה ובעלת לב טוב במיוחד. היא הצטערה מאוד כאשר הוענק לה תואר דוכסית וכאשר ילדיה הוכרו כילדיו החוקיים של המלך; עד לאותו רגע סברה שאיש אינו יודע שילדה ילדים. היה קסם שאין לתארו בתווי פניה. גזרתה הייתה אלגנטית, ועיניה היו תמיד, לדעתי, יפות בהרבה מעיניה של מונטספאן. כל הליכותיה היו צנועות ונטולות יומרה. היא צלעה מעט, אך לא במידה שפגמה בהופעתה .״ תקופה: סביב שנת 1810, סוף המאה ה־18. נושא: דיוקן מאדאם דה לה ואלייר (Madame de La Vallière, 1644–1710). מידות: קוטר כ־5.1 ס"מ. סגנון: מיניאטורת דיוקן (Portrait Miniature). טכניקה: צבעי מים על מצע טבעי. כתובת: "Mrs LAVALLIERE". רישום בגב: מספר רישום וציון כי היצירה ניתנה במתנה בשנת 1826. מקור (Provenance): אוסף פרטי.
מכירה 02: מיניאטורות דיוקן ותכשיטי זיכרון נדירים מהמאות ה־18 וה־19 — מליס עתיקות ואמנות